Verisimilitude

בצילומים של דורון אדר, שידוע יותר בתור צלם נוף המשוטט בטבע (כמו בתערוכה האחרונה שלו בבית האמנים בתל אביב), יש מרכיב של “פריימינג” שמעלה את הצילומים לרמה חדשה, אבל הבימוי הוא מזויף, בדיוק כמו הנוף עצמו. הוא מציג כאן נוף מוזיאלי כנוף לכל דבר אבל בכדי להשיג את מטרתו הוא שובר אותו, מפריע לו. הוא מצלם את הנוף שאנו כמבקרי מוזיאון לא רוצים לראות: הנוף המופרע. הוא יוצר ממש גירוד, הפרעה. הטוויסט לא בא ממנו אלא מהנכונות שלו לצלם את הנוף הכי מעצבן במוזיאון – זה שבדרך כלל אנחנו כצופים מחכים שיחלוף. התסכול שלנו כשאנו רואים את הסרט השחור שעומד מול היצירה הנפלאה של אל אנטסווי, שעבודתו הוצגה לפני כמה שנים בארץ, או את המצוקה שאנו חשים כאשר אנו רואים את המבקר יושב מול עבודת ווידאו של ליסה ריהאנה (ואדר, באופן אירוני, מצלם אותו בדיוק כמו שמטייל מצלם נוף) עולים על העצבים שלנו. מוזאון הוא בפני עצמו סוג של נוף מזוייף. טבע במקרה הזה הוא התערבות המבקרים בנוף המוזיאלי. הם אחראים לטוויסט המעצבן, ההפרעה. זה רעיון פרוע אשר קורא תיגר על המוסכמות. כך שבזמן שעבודותיו של אדר נראות לעין מוכרות, נדושות, הוא מאשר בשימוש בהן לכך שהמוזיאון הוא אכן נוף. כאשר הוא מצלם את הצופה מול עבודת אמנות (או מאחוריה), הוא הופך את הנוף המזוייף לאמיתי